על כאב, סמכות פנימית והתבוננות

אחד השיעורים המשמעותיים שלמדתי אי שם בתחילת שנות ה20 באקדמיה, היה תפיסה חזותית.

התרגיל הראשון שקיבלנו לשיעורי בית היה למסגר פיסת קיר לבן בסלוטייפ בגודל של 10*10 ס״מ, ולשבת לצייר אותו. בעיפרון.

החוויות והתובנות שקיבלתי במהלך המוזר המתסכל המופלא והמבריק הזה עדיין הולכות איתי בכל מיני שדות: ביצירה, כאב גופני, לימוד של תנועה והתבוננות בהתנהגות.

ההבנה הבסיסית היתה שפני השטח הם רק פני שטח ואם נעמיק התבוננות נגלה עולם שלם עשיר מרתק ששונה לחלוטין / מעשיר ומקפיץ בעשרות מונים את פני השטח כפי שתפסנו אותם כמה רגעים לפני ההתבוננות.

התובנות האלה הולכות איתי היום מאוד חזק בהתמודדות עם ׳התנהגויות גופניות׳ לא מקובלות ועם כאב.

בקליניקה אני נפגשת לא מעט בתיאורים כמו ״מופיע לי רעד בלתי מוסבר- נתנו לי תרופה שעוזרת להרגיע אותו״ ״הנשימה שלי קופצנית מאז התאונה״ ״הכאבים בלתי נסבלים״...

הגוף כמו שכבר כתבתי בלא מעט פוסטים וכמו שאני יודעת ידיעה גופנית עמוקה , חכם לאין ערוך.

הורגלנו ונכון יותר לומר שהוסללננו, לחשוש מכל מה שלא נתפס כמצב שבו אנו בשליטה ויכולים לתפקד כפי שנדרש מאיתנו חברתית.

ההרגל הוא שצריך לאלף את הגוף, להכניע אותו, ולא לקבל שום התנהגות או תחושה שמוציאה רגע משיווי המשקל.

(יציאה משיווי משקל בהחלט יכולה להיות חוויה מטלטלת. כמה פעמים שמעתם בילדות או אמרתם לילד.ה ״תזהר.י לא ליפול״- שאלתם פעם ממה בעצם הפחד?)

 אני טוענת שכל מופע גופני שעולה הוא בעצם הזמנה, כמו ידית לדלת שמאחוריה יש מתנה.

משהו שידרוש מאיתנו להתבונן רגע, להעמיק ולהיות בתוך חוויית חוסר שליטה ולאפשר שינוי שהגוף שלנו מבקש מאיתנו לעשות.

כשיש רעד שהופיע פתאום (אבל בעצם חודש אחרי תאונה לא פשוטה שעברנו) אז אולי זו שכבת מתח שהגוף בוחר לשחרר? אולי במקום להיבהל נורא וישר לרוץ לרופא, נבחר להיבהל נורא אבל אז לשהות עם זה.

לתת לרעד להיות- לכמה זמן שהגוף רוצה.. אולי הרעד ישקוט לבד.. אולי הוא יתגבר ואז יקרה משהו חדש..?

מה הרעד/הגוף מספר לי?

כשהתחילו לי כאבים עצביים חזקים בשן ללא שום כאב שיניים מקדים, התענתי נורא.

הבנתי שצריך רופא שיניים וקבעתי תור ליתר ביטחון אבל במקביל גם הסכמתי להיות רגע עם כאבי התופת.

עצמתי עיניים, עצרתי כל תנועה חיצונית והרגשתי את הכאב. לאט לאט הבחנתי בזרמים שממנו הוא עשוי. בהמון המון תנועה שקוראת שם בהמון המון כיוונים. זה היה מרתק.

המשכתי לעקוב אחרי התנועות והזרמים, הכיוונים והעוצמות ופתאום שמתי לב שפחות כואב.. הכאב התחיל להשתנות. עם המשך המעקב לאט לאט הוא פחת ב80%.

עשיתי יומיים של זמני צום משמעותיים והכאב נעלם.

כמובן שהלכתי לרופא שיניים אבל כבר נטולת כאב לחלוטין.

כמו קיר לבן- אנחנו יודעים שהוא קשה, הוא חלק, הוא חוסם.. האם אלה התכונות היחידות שלו?

כאב הוא חוויה שדרכה הגוף מדבר איתנו.

האפשרות (הלא מקובלת) לצלול לתוך הכאב במקום ישר להעלים אותו, עשויה להביא איתה מתנה גדולה של ריפוי פנימי עמוק, תובנות וחיבור עמוק יותר לגוף ולסמכות הפנימית שלנו.

לעיתים זה יספיק ולעיתים יש צורך בעזרה חיצונית כדי לרפא את המקום הפגוע.

תזונה, תנועה מודעת,טיפולי מגע וטיפולים אנרגטיים,

שינה טובה, הימנעות מקפה, שהייה בשמש ובטבע הם הבסיס.