שינויים בהרגלי התנועה
תנועה מה האסוציאציה הראשונה שהמילה מעלה בך? עבורי תנועה זה העולם: החיים, המורכבות והפשטות של היקום. מנקודת המבט שלי אנחנו לא לומדים לנוע,אלא נעים על מנת ללמוד.
המהות של התנועה נשענת על זרם. לזרם יכולות להיות איכויות רבות ומשתנות תמידית, אבל יש רצף שמתרחש מהיום שבו החל הקיום התלת מימדי או הארבע- מימדי (זמן ומרחב). הזרימה של המתנועע מתרחשת מתוך יחסי גומלין בין גוף ומרחב. מים ,בזרימתם בנהר, אוספים איתם אבן קטנה שנמצאת בקרקעית הנהר ומובילים אותה למקום חדש במרחב. שם היא תשהה בגלל היחלשות הזרם יחסית למשקל שלה, בגלל פגישה עם אבן גדולה יותר או משהו במרחב שעצר את ההיכנעות לזרם. כבני אדם יש לנו יכולת מסוימת לעכב או לזרז זרימה באמצעות היענות או חוסר היענות לסביבה. אין לאדם אפשרות אמיתית לעצור את הזרם הבסיסי. קיום של זמן – המהלך הרפטטיבי של שקיעה וזריחה - הדואליות בתוכה אנו חיים ,במהותה היא הזרם. הזרם יפסק רק במצב בו לא תתרחש יותר תנועה. לכאורה מצב של יציבות מוחלטת בו לא מתרחש שום שינוי .כשיש תנועה –יש זרם. ללא ארבעת המימדים אין זרם . דבר דומה קורה במיקרו במצב של פחד: יש קפיאה ולא מתאפשרת תנועה.
גוף האדם הוא חלק מרצף, מתקיים בתוך רשת מורכבת ועם זאת מאוד מוגדרת וברורה של כיוונים ואפשרויות. הגוף האנושי מכיל בתוכו את התפתחות כל המינים וככזה הוא משוכלל ומוגבל באותה מידה. הארכיטקטורה הגופנית האנושית וההתפתחות השכלית שלנו,מאפשרת עושר תנועתי עצום,בתוכו כל אדם מפתח דפוסים תנועתיים מסוימים ולעיתים מצומצמים, שתומכים ומאפשרים לו להתמודד עם המציאות. נטיה להישען,נטיה להתרפק על העבר, לא להפסיק לנוע קדימה, להיות עם שתי רגליים על הקרקע או לרחף ועוד ועוד. כל הנטיות האלה משתקפות בתנועה של כל אדם ואדם.
בימים האלה כולנו נאלצים לתנועה אחרת. אנחנו מתבקשים להצטמצם למרחב הביתי, להתכנס פנימה, ללא תנועה במרחב בסדר הקבוע, האוטומטי לפעמים. במרחב הציבורי אנחנו מתבקשים לשמור מרחק. המרחב האישי גדל מאוד. נפתח המון אוויר. יש תנועה קיצונית מהחוץ אל הפנים. כשאנחנו מסתכלים על אנשים בסביבתנו אין לנו דרך לדעת מה הגוף מכיל בתוכו. הפנים מקבל את מלוא המשקל,על פני החיצוני.
התקופה הזאת משנה לנו את הרגלי התנועה באופן קיצוני. משום שהרגלי התנועה שלנו מגדירים אותנו, אנשים רבים מרגישים שהקרקע נשמטת להם מתחת לרגליים, מתעוררת אצלם תחושת חוסר הוודאות ואיתה תחושה של חוסר יציבות וחוסר תמיכה.נעלמים עוגנים ואיתם נעלמת תחושת הזהות הפנימית. אם היינו יצורים מאוד חברתיים,מכורים לקריירה המתפתחת, לפעילות גופנית,
רגילים לשתות קפה בחוץ כל בוקר או להיפגש עם המשפחה המורחבת כל שישי בערב, אנו נדרשים להיפרד מתנועות אלה. זרם החיים של רובנו נעצר, אבל חשוב לשים לב- רק כלפי חוץ. למעשה,הזרם פשוט שינה כיוון בחדות כמו נחל שפתאום נפל לתוכו סלע גדול שהיטה את זרימת החיים לנתיב חדש בו הערוץ עדיין לא נחשף. אנחנו פחות מחבבים שינויים חדים. מעבר מחושך לאור,משינה לעירות, מחום לקור מתרחשים בד״כ בהדרגתיות שמאפשרת לנו לעכל את השינוי מבחינה גופנית ומבחינה מנטלית. אנחנו מוזמנים לשחרר את האחיזה במוכר והידוע. לאפשר לזרם לקחת אותנו למקום חדש- מקום שלא היינו מגיעים אליו אילולא היינו נאלצים. יש בזה חוסר ודאות,אי ידיעה. פחד. ואין לנו ברירה אלא להמשיך לנוע. לשמחתנו, דבר לא עומד במקום. אפילו עכשיו כשנראה שהכל סטטי, למעשה התנועה כל כך קטנה עד שצריך לרכז תשומת לב מיוחדת על מנת להבחין בה. קצת כמו להתבונן בתנועת העננים בשמיים בימים בהם אין רוח.
