עקרונות לעבודה עם הפרעת קשב וריכוז דרך הגוף

במאמר זה אני סוקרת מספר עקרונות עבודה בסיסיים הקשורים להפרעת קשב וריכוז תוך התבססות על עקרונות של אנליזה בתנועה בשיטת לאבאן- בארטנייף ומשתמשת במושגים הבאים משיטת זו.

במחקרים רבים וצפיות שנערכו על ידי מומחים לתנועה עלה כי תנועה ברורה ורהוטה משקפת בהירות ורהיטות של תהליכים נפשיים.

חשוב לציין כי הימצאותם של אותם מאפיינים אצל אנשים אינו מעיד בהכרח על הפרעת קשב וריכוז. בנוסף חשוב לציין כי להפרעת קשב וריכוז מעלות רבות שקשורות ליצירתיות וחשיבה מקורית, והצורך "לטפל" בהפרעה זו הינו הרבה פעמים צורך חברתי שקשור להישגיות ועמידה בסטנדרטים אחידים בחינוך .

במהלך שנים רבות של עבודה עם נוער מתבגר עבדתי וצפיתי רבות בנערות ונערים בעלי ADHD. מצאתי מאפיינים גופניים ותנועתיים רבים שחזרו והופיעו בעבודה בסטודיו. הדבר הבולט ביותר בתנועתם של בעלי קשב וריכוז היה ש אין קשר בינם לבין המרכז שלהם ואין כוונה מרחבית בתנועה. המרכז לא יציב ומווסת, קו האמצע (Midline) לא ברור ולכן גם היה קושי בגישור לעולם . גישור לעולם דורש יציבות במרכז, תחושה של קו אמצע המארגנת את התנועה בקינספירה על מנת להבין ולממש את הכיוון אליו האדם מכוון את תשומת הלב שלו. מרכז ברור ומווסת = עצמי ברור ומווסת. תנועה שקרובה לציר האמצעי הינה תנועה שקשורה לכוונה ישירה וממוקדת . חוסר היכולת לווסת את הקרבה והריחוק לציר האמצעי , להחליט ולווסת מתי אני מתמקדת ומתי אני מתפזרת בתשומת הלב שלי,הן אחת הנקודות הבולטות של פוקוס מנטלי ותנועתי.

תנועות שהדגישו מסלולים במרחב היו פחות ברורות ומדויקות. לזה נלוותה תנועת מבט לא ממוקדת ולא ברורה. פעמים רבות המבט נוטה "לברוח" לכיוונים אחרים מהכיוון אליו מכוונות הפנים כאילו אינו תחת שליטה. מעין קושי להישיר מבט – למקד, להיות מפוקס ומרוכז בנקודה מוגדרת לפנים.

הגדרת המרחב הגיאומטרית , תחושה ברורה ומדויקת של מה נמצא מולי ולפני , למשל תנועה במישור הסגיטלי של הגפיים לא קיבלה ביטוי ברור ובהיר.החוסר בתחושת הציר האמצעי של הגוף לא תומך בתנועה ממוקדת לפנים ,לא של עשייה - תנועת הידיים המגשרות פעולה בעולם, ולא של הרגליים- המצעידות ומקדמות במרחב.

דבר ידוע הוא כי החלל התלת מימדי מתקיים בגוף האנושי ומתמשך מהגוף החוצה למרחב. אותם ילדים שגופם לא מאורגן מול המרחב וחסרים את הוויסות , נתקעים פיסית באובייקטים העומדים בדרכם או נמצאים לצידם כמו, דלתות, קירות, פינות של שולחנות. התחושה היא של אין לי מספיק מקום לנוע בתוכו והכל מאוד צפוף.

תפיסה גופנית לא מאורגנת של שלושת המישורים – סגיטלי,ורטיקלי והוריזונטלי משנה את היכולת להתנועע במרחב באופן תומך. כך למשל במישור הורטיקלי, אם הציר ההוריזונטלי מודגש יותר מהציר הורטיקלי ,חווית הגוף מובילה לתחושת צפיפות מוגברת , הורטיקליות וציר האורך שמובעות דרך עמוד השדרה מאפשרות פחות ניווט ובהירות בתנועה במרחב. תחושת הרוחב משמעותה גם בהתרחקות מציר האמצע הממרכז, מפזרת את תשומת הלב והיכולת למיקוד כוונות ומחשבה.

החיים בסביבה רבת גירויים ותנועתיות בשילוב של מרכז תנועתי ולא יציב גם הם גורמים לתחושה של חוסר בהירות. כשתנועתיות פנימית מתמזגת עם תנועתיות חיצונית הילד נשאב בקלות לכל מקום שמושך את תשומת ליבו.

עקרונות ודגשים לעבודה דרך הגוף בתנועה: ליבה הליבה היא מרכז בהרבה מובנים. ברמה הפיזיולוגית של מערכות הגוף השונות ובעיקר כמרכז –תרתי משמע היכול לאפשר ייצוב פריפריה והתארגנות מדויקת יותר של הגפיים במרחב. בנוסף ,הליבה היא המקום דרכו מתאפשר מעבר המשכיות ורציפות של שרשראות קינטיות המאפשרות חיבור הולם ומאורגן בין פלג גוף עליון ותחתון , צד ימין ושמאל , ראש וזנב , והצלבות בין ימין ושמאל. ארגון גופני נכון מאפשר תחושה כוללת של ישות גופנית מנטלית ורגשית אחת , שלמה.

נשימה הנשימה היא המקור והבסיס לחיבור לגוף, להווה, ולעבודה מודעת ומרוכזת. היכולת לחזור ולהתחבר מחדש לזרם הנשימה בכל רגע נתון משמעותה חיבור מחדש לעצמי ,לנוכחות ברגע ולפיכך ליכולת גם לחדד ולדייק את הכוונות, התנועות, ההקשבה והפעולה במרחב ובחיים.

לנשימה יש השפעה בעלת משקל רב על מערכת העצבים הפרא סימפטטית. במצבים של חרדה כתוצאה מעודף קורטיזול בגוף ,יש משמעות רבה להפעלת מערכת זו המאפשרת רגיעה "התאווררות" של מערכת העצבים שנמצאת בטעינה זמן רב, וגם, על ידי אימונים חוזרים חיזוק וביסוס של המערכת הפרא סימפטטית על פני המערכת הסימפטטית.

עבודת חושים עבודה עם תאים פרופרויוצפטים הינה כלי משמעותי וחשוב לתחושת עצמי במיוחד כשוויסות חושי הוא חלק מההפרעה. שימת דגש על חוש השמיעה ,המגע והריח דרך עבודת שיווי משקל, תנועה בעיניים עצומות, ליווי במגע, הפניית תשומת לב דרך הנחייה בנקודות שונות במפגש תכוון את הקשב אל הגוף ותגביר את החוויה הסומטית. לתת אמון בעצמי דרך הגוף שלי הינה חוויה מעצימה ומנכיחה במצבי ADHD בו ילדים חווים עצמם כלא מספיק טובים ביחס לילדים ללא הפרעות קשב ומיקוד. איכות תנועה – זרימה ודגשים דחפים והתנהגות אימפולסיבית שאופיינית כל כך בהפרעה זו יכולה לעבור הרחבה דרך למידה של פראזות שהדגש בהן מגיע באמצע או בסוף הפראזה התנועתית או תנועה זורמת – ללא דגש כלל. דרך הנחייה שמפנה את תשומת הלב לביצוע תנועתי חלק ,המשכי, השם דגש על הדרך ועל איכות התנועה המתרחשת בה תתאפשר למערכת העצבים למידה של פראזות תנועתיות מסוגים נוספים. בהנחיה ניתן להשתמש בספירה שתגדיר את משך הזמן לביצוע התנועה ממנח התחלתי לתוך נקודת המטרה וחוזר לנקודת המוצא או במגע המלווה את התנועה ומווסת אותה.

עבודה קרובה לרצפה עבודה המתרחשת בשכיבה מאפשרת ניתוק מהמרחב וריכוז בגוף ובתחושות פנימיות. מתחדדת היכולת להתרכז ולהפנות את הקשב לגוף פנימה.. היחסים עם הגרביטציה משתנים ועבודה על קשרים גופניים יכולה לקבל ביטוי באופן מאוזן למערכות השלד- שריר. יש לשער כי עבור אנשים עם קושי בוויסות חושי, הדבר יהווה מאמץ ופעמים רבות נראה אותם מקשיבים גם עם העיניים מה שיגרום לסטייה של הראש לאחד הצדדים ויביא ליציאה מקו אמצע. על מנת להימנע מכך נשתדל ליצור הכנה בתחילת המפגש ובה נדבר הנחיות שיכינו את המתנועע למצב של הקשבה החוצה והפניית קשב פנימה לגופו כמו הפנייה לתחושות גופניות (נשימה, משקל, חוש המגע, חוש השמיעה ). במהלך השנים ראיתי חשיבות גבוהה ותרומה רבה ביכולת של המתנועע לתרגם הנחייה מילולית (הנחייה שאינה דרך הדגמה ויזואלית של המורה) לתוך גופו – לתנועה. שיום איברי הגוף ושימוש בדימויים שונים מאפשרים העמקה והרחבה של תפיסת הגוף והעצמי. הנחייה ומודעות

על מנת לכוון את המתנועע לתוך גופו וליצירת הנכחה גופנית, מרכז וקשרים גופניים נשתדל להשתמש בתיאור של מרכז הגוף ופחות של הקצוות כמו עצם בית החזה/ שכמות/עצמות ישיבה/כלוב צלעות/סקרום/פיוביק וכו'.. באמצעות הכרות גופנית ניתן ליצור אחדות גופנית ומודעות גבוהה יותר למיכל שהוא הגוף המורכב מהרבה פרטים ,המתחברים למערכת אחת מורכבת וגמישה המאפשרת טווח רחב של אפשרויות תנועה.

תנועה מדויקת, בליווי הנשימה , ותשומת לב לגוף הם המפתח והגישה למערכת העצבים.

למידה מחייבת מהרבה נוירונים לירות בבת אחת. עבודה איטית בתנועה הינה פתח ליצירת שינויים במערכת העצבים ודרך כך נוצרת ההזדמנות לפתוח נתיבים חדשים במערכת ולהרחיב את אפשרויות התנועה של המתנועע. מתוך השאיפה לאפשר למערכת ללמוד דברים חדשים יש לאפשר מנוחה אחרי ביצוע של תרגיל על מנת לאפשר למערכת "לעכל" את הנתונים החדשים ולחזק את הקשרים העצביים החדשים שנוצרו.